.

מתחילים שנה חדשה, בבית ספר חדש. אני ישנה מעט מידי שעות בלילה לפני וקמה טרוטת עיניים, מחזירה לעצמי מעט אנרגיה אחרי שעה ארוכה מתחת למים המרעננים של רחצת הבוקר. אני לא באמת מתרגשת אבל אני שמחה על הבוקר הזה ועל ההתחלה החדשה. מרגישה שאנחנו מגיעים אליה מוכנים.

אנחנו ממתינים להסעה, הגדול ואני. בשביל שנינו זו פעם ראשונה שאנחנו עולים על אוטובוס בדרך לבית הספר. שבע בבוקר. ספטמבר. עוד מעט יהיה לוהט, אבל בינתיים, יש לנו חסד קטן  השמור לימים של אירועים מיוחדים, ורוח קלילה מקדמת את פנינו בנקודת המפגש  הקרובה אלינו – בפינה ליד הבית של זמירי מהצד השני של הכביש. מציצים מידי כמה רגעים ומתחילים לחייך זה לזו כשאנחנו שומעים אותו מתגלגל לקראתנו מרחוק.

קראי עוד »

תומס בלמס (יש לבטא במבטא צרפתי) אחראי ליצירה המקסימה הזו. בלמס עקב אחרי 4 תינוקות מרגע היוולדם ועד גיל שנה בארבעה מקומות שונים בעולם: סן פרנסיסקו, מונגוליה, טוקיו ונמיביה והתוצאה מרגשת, מחוייכת אבל בעיקר – מעוררת מחשבה.

קראי עוד »

אני לא יודעת אם היא רוצה שאכתוב את השם שלה, אז רק בגלל שיתכן ולא, אקרא לה – ע'.

ע' היא חברה שלי כמעט 12 שנה. נפגשנו כשעבדנו יחד במערכת של תוכנית טלוויזיה כלשהי כששתינו היינו צעירות ומתוחות:) תוך 3 דקות שיחה עלינו על העובדה שנולדנו שתינו באותו תאריך רק עם שנתיים לטובתה ומאז – אנחנו חברות (למעט אפיזודה דרמטית שעברנו בדרך ושהפרידה בינינו למשך שנה בערך). קראי עוד »

"איך אני עייפה. אלוהים. אחת עשרה בלילה". היא בוהה בו ומשפשפת את העיניים. דקה לפני זה עוד ראו אותה מקרצפת את הרצפה ומנקה פירורים.

"העמדה הזאת שאין לי זמן, אני אמא. את שולפת את זה כמו שהיהודים שולפים את השואה" אומר רן שריג לאישתו. אושוויץ, הוא אומר לה, בעודה מנסה לפקוח את חריצי עיניה המטים לנפול, תולָה עיניים עייפות בפרצופו המחיוך כשהוא מתאר לה בדיוק את מה שהוא הולך לעשות לה על הספה אחרי האמבטיה החמה שהוא מציע לה באקט אבירי בפור פליי המתבקש.

קראי עוד »

.

איך להיות לבד…..

להתחיל בחדר שלך. אחר כך לסלון. משם לספרייה, שם בין כה לא מדברים. לעבור לבית הקפה השכונתי, לחדר הכושר. לספסל בשדירה. לסרט. ללמוד להיות לבד. בצעדים איטיים. בהתחלה רק להרגיש, אחר כך גם להנות ממנו.

טניה דיוויס כתבה את המילים ומופיעה בוידאו העדין והמקסים הזה. אנדראה דורפמן ביימה, צילמה וערכה. פשוט אי אפשר שלא לשקוע בתוכו ברכות.

קראי עוד »

.

הם כל כך התרגשו כשסיפרתי להם שנגור ליד הים כמעט שלושה ימים, עד שאפילו ארזו בעצמם את המזוודות ועזרו לסחוב את כל התיקים לאוטו. הגדול ספר כל הדרך את הדקות בכפולות של חמש  והקטנה שרה בלוּפ את "הלילה הזה הלילה הזה". כשהיא מאושרת היא לא מפסיקה לשיר את הקושיות.

קראי עוד »

.

אנחנו חמישה, במשפחה הגרעינית שלנו. שלוש בנות, אבא ואמא.

כדרכן של משפחות, עם החתונה הראשונה נדרך השינוי ומאותו רגע, בתהליך מזדחל, הולך הפורום הגרעיני ומתרחב. בהתחלה בקצב איטי. אחר כך גם ארוחות הערב המשותפות הופכות למשך חמש עשרה שנה לבליל עמוס משתתפים של "כשתגמור לאכול תוכל לרדת מהשולחן". במקרה הטוב.

אני חושבת שהיתה זאת אמא, שבאיזהו רגע הציעה שאת ימי ההולדת המשמעותיים (אלה עם האפס, החל מארבעים) נחגוג לבד. רק אנחנו. לא במקום אלא בתוספת לכל יתר החגיגות הרשמיות.  אנחנו חוגגים את האירועים בדבקות, גם אם באיחור קבוע של שנה שנתיים מהמועד המקורי, כך שאתמול נפגשנו, הגרעין הקשה, לחגוג לסיגוש את יומולדת הארבעים שלה באיחור אופנתי של שנה וקצת.

קראי עוד »

את היומנים שלי (והיו לא מעט), תמיד כתבתי מנקודת הנחה שיום אחד מישהו ימצא אותם ויחליט שהם ראויים לפרסום. נגיד כמו אנה פרנק רק בלי הסיפור של השואה.

לפיכך הקפדתי על כתב עגול וברור, ואם להודות, עיגלתי (לא מעט) גם את המציאות. במיוחד בחלקים שמתארים אותי, בשלל קלישאות ובפאתוס הראוי למי שתעמוד עוד שנים רבות על מדפי הספרים ושתשמש דוגמא ומופת לאלפי נערות ברחבי העולם. קראי עוד »